| בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים | ||
| ע"א 3392/09 | ||
| | | |
| בפני: | כבוד השופט א' רובינשטיין |
| | כבוד השופט ע' פוגלמן |
| | כבוד השופט י' עמית |
| המערער: | אליסן דהן |
| | נ ג ד |
| המשיבה: | אריה חב' לביטוח בע"מ |
| ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 156/07 שניתן ביום 24.2.2009 על ידי כבוד השופט י' כהן |
| ו' בחשון התשע"א | (14.10.10) |
| בשם המערער: | עו"ד דניאל שבח; עו"ד שלומית ניסים |
| בשם המשיבה: | עו"ד מרדכי זוכוביצקי |
השופט י' עמית:
שוב חוזר הניגון, ושוב נדרשים אנו לשאלה הנצחית "תאונת דרכים או לא תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק), והפעם מתמקד ענייננו במונח "תיקון דרך".
עיקרי העובדות והכרעת בית משפט קמא
1. המערער, יליד 22.10.1980, נפגע בתאונה שאירעה ביום 24.9.2004. באותה תקופה עבד המערער כנהג משאית בחברה שנמצאת בבעלות אביו, וגם אחיו של המערער (להלן גם: נתנאל) עבד כנהג בחברה זו.
ביום התאונה נסע נתנאל עם משאיתו מעפולה ליקנעם, כאשר למשאית מחובר נגרר. הן המשאית והן הנגרר היו עמוסים במטען של מדפים. סמוך לצומת מגידו נשמט חלק מהמטען שהיה על המשאית (המטען שהיה על הנגרר לא נשמט). מאחר שאותו יום היה ערב יום הכיפורים והיה עומס תנועה בצומת, השוטרים שהיו במקום האיצו בנתנאל להזדרז בפינוי המטען שנשמט ואף רשמו לו דו"ח על האירוע. נתנאל התקשר לאחיו-המערער ולאביו על מנת שיבואו לסייע לו בפינוי המטען מהדרך והעמסתו חזרה על המשאית.
2. המערער הגיע למקום כאשר הוא נוהג במשאית אחרת, החנה אותה מאחורי משאיתו של נתנאל בצד הדרך והחל מסייע לו, יחד עם אביהם שגם הגיע למקום, להעמיס את המדפים שנשמטו על המשאית איתה הגיע (ולא על משאיתו של נתנאל ממנה נשמטו המדפים). המערער עמד על משאיתו שלו וסידר את המדפים אשר הגישו לו אחיו ואביו.
בשלב כלשהו נפל המערער מהמשאית ונפצע בראשו ובצווארו. עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים בבית משפט קמא נסבה על השלב בו נפל המערער מהמשאית.
3. לפי גרסתו של המערער בבית משפט קמא, הוא נפל לאחר שסיים להעמיס את המדפים על משאיתו והחל לרדת מהמשאית. ירידה מהרכב הינה בגדר "שימוש ברכב" ולמיצער, המדובר ב"תיקון דרך" ולכן המדובר בתאונת דרכים. מנגד, טענה המשיבה, כי המערער נפל מהמשאית בעודו מעמיס את המדפים, בזמן שהמשאית עומדת במקומה ועבודת הטעינה טרם הסתיימה, ולפיכך מדובר ב"פריקה וטעינה" שאינה מהווה תאונת דרכים על פי החוק.
4. בפני בית משפט קמא הוצגו שורה של ראיות, לרבות עדויותיהם של חובש מגן דוד אדום שהגיע לזירת האירוע וטיפל במערער, סטודנטית לפסיכולוגיה אשר טיפלה במערער במהלך שיקומו בבית חולים לוינשטיין, טופס הודעה על פגיעה בעבודה שהוגש למוסד לביטוח לאומי וגיליון הערכה נוירופסיכולוגית שנערך בעת שהותו של המערער בבית חולים לוינשטיין.
על פי מכלול הראיות שהוצגו בפניו, קבע בית משפט קמא כי המערער נפגע במהלך העמסת המשאית ולא בעת שירד ממנה לאחר שסיים להעמיסה. כאמור, בית משפט קמא נסמך, בין היתר, על טופס ההודעה לביטוח הלאומי, שם נרשם "תוך כדי העמסה במשאית נפלתי מהמשאית אל המדרכה".
5. בשאלה אם מדובר ב"תיקון דרך", קבע השופט קמא, לא מבלי לבטים, כי אין מדובר ב"תיקון דרך", שכן מלשונו של חוק הפיצויים עולה כי הכוונה היא למקרה בלתי צפוי שאירע במהלך נסיעתו של הרכב בו נעשה תיקון הדרך.בנסיבות דנן, נקבע כי לא אירע כל מקרה בלתי צפוי במשאית של המערער, שהרי הגיע למקום במטרה לסייע לאחיו לפנות את המטען שנשמט ממשאית אחרת. תיקון הדרך עליו מדובר בחוק הפיצויים מתייחס למצב בו אירעה תקלה ברכב במהלך נסיעתו ויש לבצע תיקון דרך באותו רכב על מנת שיוכל להמשיך בדרכו. וכלשונו של בית משפט קמא:
"תיקון הרכב בו מדובר בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" אשר בחוק הפיצויים, הוא "תיקון דרך בַּרכב", דהיינו ברכב שהתקלקל (וראה: ע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט (2008))".
לפיכך, תיקון הדרך מתייחס לרכבו של נתנאל, ואילו המערער נפגע במהלך העמסתו של רכבו-שלו ולכן אין המדובר בתאונת דרכים.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים בערעור
6. המערער מיקד טענותיו בהכרעתו של בית משפט קמא בשאלה המשפטית כי אין מדובר ב"תיקון דרך". לשיטת המערער, על פי מבחן הסיכון התעבורתי, הזירה שבה נעשה התיקון יכול שתהא גם מחוץ לרכב לרבות על הכביש, בשוליים, או על גבי רכב אחר. המערער סומך ידיו על הלכת אלראהב לפיה כל עוד הימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו, אזי הפגיעה תיחשב כנגרמת עקב השימוש (ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מ"ה(2) 338, 343 (1991); וראה גם ע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' סולימאן, פ"ד נו(6) 821 (2002)).
לטענת המערער, טעה בית המשפט בקובעו כי אין ליישם בעניינו את מבחן הסיכון התעבורתי שכן זה מתייחס למשאיתו של נתנאל אך לא למשאיתו של המערער. לשיטת המערער, כיוון שהוא הגיע למקום על מנת לסייע לאחיו להסיר מפגע שהינו סיכון תעבורתי, חל בעניינו מבחן הסיכון. העמסת המטען למשאיתו של המערער נעשתה במסגרת תיקון הדרך של "הרכב התקול", דהיינו משאיתו של נתנאל. העובדה שתיקון הדרך בוצע באמצעות רכב אחר, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין הרכב התקול ובין מעשה התיקון.
7. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא ומוסיפה על כך מטעמיה-שלה. לשיטתה, לפנינו מקרה מובהק שבו חלה החזקה הממעטת של "פריקה וטעינה" שכן המערער נפגע בשעה שהרכב עמד במקומו והוא העמיס עליו את המטען שנפל על הכביש. הפגיעה לא אירעה במשאית ממנה נשמט המטען, היא משאיתו של נתנאל, אלא במשאיתו של המערער, שחנתה בצידי הדרך ולא היוותה סיכון תעבורתי, ולכן לא חל גם מבחן הסיכון התעבורתי.
עוד טוענת המשיבה כי לא מתקיים בעניינו קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. המערער לא נפגע עקב שימוש ברכב למטרות תחבורה, ומשאיתו-שלו הינה זירת אירוע בלבד. עוד לעניין הקשר הסיבתי, טענה המשיבה כי לא מתקיימים בענייננו "מבחן הסיכון" ו"מבחן השכל הישר" כפי שהותוו בפסיקה.
8. לשיטת המשיבה, "תיקון דרך" חייב להיעשות לאחר היציאה לדרך והכוונה לתיקוני פתע בלתי צפויים, ובהקשר זה הפנתה המשיבה לרע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 4.2.2009) (להלן: עניין נביל). בענייננו, התאונה ארעה כאשר המשאית חנתה בשולי הדרך בזמן שהועמס עליה מטען, לאחר שהמערער הגיע באופן מתוכנן לסייע לאחיו. המערער סיים את נסיעתו הראשונה כאשר החנה את המשאית בשולי הדרך לצורך העמסתה במטען שנשמט וטרם התחיל את נסיעתו השנייה, כך שתיקון הדרך לא התרחש לאחר היציאה לדרך. כן הפנתה המשיבה לדעת הרוב בע"א 242/08 (מחוזי חיפה) אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אליעד שביט ואח' (לא פורסם, 13.11.2008) (להלן: עניין שביט)) ממנה עולה כי תיקון דרך שאינו נעשה ברכב, לרבות סילוק מכשול בדרך החיוני להמשך הנסיעה, אינו נכנס בגדר הגדרת "שימוש ברכב מנועי", וכי הגדרת החוק דורשת כי התיקון יעשה דווקא ברכב התקול.
מנגד, טען המערער כי פסקי הדין בעניין נביל ובעניין שביט תומכים בעניינו, באשר מרגע שהועמס המטען על המשאית הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד ממנה. לפיכך, פינוי המטען מהכביש והעמסתו על רכב החילוץ מהווים תיקון דרך ברכב התקול.
דיון והכרעה
9. לא כל אימת שבית המשפט נדרש לשאלה אם אירוע מסוים מהווה תאונת דרכים אם לאו, עליו לחזור ולהידרש מבראשית לאבני הבסיס ולמושכלות היסוד שהונחו בשורה ארוכה של פסקי דין העוסקים בסוגיות אלה, כמו המבחן התעבורתי, או מבחני הקשר הסיבתי-המשפטי (מבחן הסיכון במשולב עם מבחן השכל הישר) או "תורת השלבים" שהתווה הנשיא ברק בע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532(1996). אך בכל דיון בשאלות מעין אלה, המתעוררות תדיר בבתי המשפט לערכותיהן השונות, על בית המשפט לשוות נגד עיניו את ההגדרה הבסיסית הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים כלהלן:
""תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;..."
""שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" (ההדגשות שלי- י.ע.)
10. אקדים ואומר כי אין חולק ולא יכולה להיות מחלוקת שהמערער נפגע במהלך טעינת המטען על משאיתו. העמסה של מדפים אשר נשמטו ממשאית לכביש על משאית אחרת שהגיעה לשם כך מהווה טעינה במובנה הפשוט והמילולי ביותר, באופן הברור לכל אדם מן היישוב. אין מקום לפלפולים או לפרשנויות מרחיבות או מצמצמות, לא מדובר במקרה גבולי אלא ביישום הפשוט והבסיסי ביותר של "פריקה וטעינה". לפיכך, ניתן לקבוע בנקל כי המערער נפגע במהלך "פריקה וטעינה" כמשמעותה בחוק הפיצויים.
11. השאלה האמיתית הנדרשת לענייננו היא אם בתיקון-דרך או בטיפול-דרך עסקינן. תשובה שלילית מסיימת את דרכנו ומשמעה כי לא מדובר בתאונת דרכים. תשובה חיובית מוליכה אותנו לשאלה נוספת והיא איזה משני השימושים המוכרים גובר, זה של תיקון וטיפול-דרך או זה של פריקה וטעינה. שאם נאמר כי השימוש של תיקון-דרך גובר הרי שמדובר בתאונת דרכים, ואם נאמר כי השימוש של פריקה וטעינה גובר, הרי שלא מדובר בתאונת דרכים.
נפתח אפוא בשאלה הראשונה.
12. חוק הפיצויים מכיר בתיקון-דרך או טיפול-דרך כשימוש ברכב למטרות תחבורה ובלבד שנעשה בידי המשתמש ברכב או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו. נהוג לפרש את הביטוי "במסגרת עבודתו" כתיקון שנעשה על ידי אדם שהוא איש מקצוע שתורתו-אומנותו בתיקוני רכב (כמו מכונאי-רכב), במסגרת עבודתו ובתמורה לשכר. תיקון שבוצע על ידי איש מקצוע כאמור לא יכנס לגדרי "שימוש ברכב" (ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 175-173 (מהדורה שלישית, 1999) (להלן: ריבלין); ע"א 3024/94 יונאי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(5) 208 (1997); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 144 (מהדורה שלישית, 2005) (להלן: אנגלרד)).
במקרה דנן, אין חולק כי "תיקון הדרך" המדובר אירע שלא במסגרת עבודתו של המערער כמכונאי רכב או כאיש מקצוע בתחום הטיפול ברכב. לכן, בדין דחה בית משפט קמא את טענת המשיבה כי המערער הגיע לסייע בפינוי המטען ובהעמסתו "במסגרת עבודתו" בחברת ההובלה.
משסילקנו טענה זו אנו מגיעים ללוז השאלה שבפנינו.
13. אפתח ואומר כי פינוי צומת ממטען שנשמט ממשאית תוך הטענתו על משאית אחרת, אינו בגדר המשמעות הלשונית והפשוטה של "טיפול-דרך" ו"תיקון דרך". התאונה בה נפגע המערער במשאיתו-שלו, התרחשה לא לצורך טיפול או תיקון במשאית של נתנאל, אלא לצורך פינוי הצומת. פינוי הצומת מהמטען שנשמט, נעשה במקרה דנן על ידי העמסת המטען על המשאית של המערער, אך יכול היה להיעשות גם בדרך אחרת. כך, לדוגמה, אם פינוי המטען מהצומת היה נעשה על ידי "שרשרת אנושית" של נהגים שהגיעו לצומת, או של שוטרים או אנשי הצלה שהגיעו לצומת כדי לפנותו במהירות, קשה להלום כי היינו אומרים שבתיקון או בטיפול דרך עסקינן. קביעה כי גם מקרה מעין זה מהווה טיפול או תיקון דרך "מרחיקה היא אותנו מלשון של בני-אדם ומשפה של יומיום. סוגרת היא עלינו מנעול ובריח ומבודדת היא אותנו בביתנו... מה נעשה והתרחקנו מן הלשון והשכל הישר שעמנו גוזר עצמו מהגדרות מלאכותיות שהקשר ביניהן לבין חיי היומיום הוא רופף ורחוק" (דברי השופט חשין ברע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל – עבודות מתכת, פ"ד נו(1) 721, 731 (1998)).
לטעמי, אל לנו להתרחק מהשכל הישר ומפשוטו של מקרא. שני אלה צריכים להדריכנו בבואנו לתור אחר התוצאה המשפטית הרצויה, ובפרפראזה על דברי השופט חשין במקרה אחר, עלינו להימנע מתוצאה לפיה תיקון דרך פירושו גם מה שאינו תיקון דרך ("הנאמר – על דרך ההפלגה ואפשר שלא כל-כך על דרך ההפלגה – כי 'תאונת דרכים' פירושה כל תאונה בין שהיא תאונת דרכים ובין שאין היא תאונת דרכים?" ע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(2) 49, 60 (2001)).
14. בנקודה זו יכולים היינו לסיים את דיוננו ואידך זיל גמור. עם זאת, למקרה שטעיתי במסקנתי, אבחן את המקרה שבפנינו על פי המבחנים שהותוו בפסיקה בשאלה אם המדובר בתיקון דרך או אם לאו (ראו, בין היתר, עניין נביל; רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (לא פורסם, 16.6.2010) פסקה 7 (להלן: ספנייב)).
נעמוד להלן על תנאים ומבחנים אלו על רקע המקרה שבפנינו.
א. טיפול או תיקון שהתרחש בדרך – דהיינו, מרגע העלייה לרכב למטרת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה.
המשיבה טענה כי המערער נפגע שלא במהלך נסיעה שכן נסיעתו הראשונה הסתיימה כאשר החנה את משאיתו בשולי הדרך - לאחר שנחלץ לעזרתו של אחיו לסייע בפינוי מטען שנשמט אל הכביש והעמסתו אל משאיתו - ונסיעתו השנייה טרם החלה.
פשוטם של דברים כי שולי הדרך הינם "דרך" שכן לא מדובר במקום חניה טבעי ורגיל ולא מדובר ב"תיקון בית" שנעשה בחצרי הבית או במוסך. יכול הטוען לטעון כי בחינת המושג דרך צריכה להיעשות באופן מהותי ולא פיזי-גיאוגרפי ויכול ש"תיקון דרך" ייעשה במוסך ולמרות זאת יוכר כטיפול דרך ולהיפך. כך, לדוגמא, נהג הגיע למוסך במהלך נסיעתו לאחר שמנוע הרכב התחמם מספר פעמים, לשם תיקון הרדיאטור. כאשר פתח את מכסה הרדיאטור, לבקשת בעל המוסך, נפגע מהתפרצות מים רותחים. בית המשפט הכיר באירוע זה כתאונת דרכים למרות ש"התיקון" נעשה במוסך ולא בשולי הכביש, מאחר שהתיקון נעשה במהלך נסיעתו השוטפת ובטרם הגיעה לסיומה (ראו אנגלרד, בעמ' 141, ההפניה בהערת שוליים 396; ת"א (שלום כ"ס) חאסקיה נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב: מיכאל צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים כרך 5 982-986)).
אותיר את הדברים בצריך עיון. כשלעצמי, אני סבור כי ראוי להחיל במקרה דנן את "המבחן הגיאוגרפי" ולראות את התאונה כאירוע שהתרחש ב"דרך".
ב. התיקון נדרש בשל אירוע פתאומי– דרישת הפתאומיות מבטאת את התפיסה כי תיקון דרך יכנס לגדר "שימוש" אך כאשר הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהנסיעה. משמע, התקלה אירעה באופן פתאומי ובלתי צפוי, ולפיכך מחייבת את הנהג לתקנה באופן מיידי על מנת שיוכל להמשיך בנסיעתו. וכדברי השופט ריבלין בעניין נביל:
"הכנסת טיפולי הדרך לגדרי "שימוש ברכב מנועי", נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה". (שם, בפסקה 13).
לטעמי, האירוע בו נפגע המערער אינו "אירוע פתאומי" כנדרש בהתאם למבחנים שהותוו לעיל. המערער הגיע למקום במטרה לסייע לאחיו בהעמסת המטען כדי לפנות את הצומת. אין מדובר באירוע פתאומי, אלא במהלך העמסתו המתוכננת של המטען שנשמט ממשאיתו של אחיו לפני כן.
ג. מבחן הזמן לפיו רק טיפול הנעשה בסמיכות לפעולת הנסיעה או במהלכה מהווה טיפול דרך. המדובר במבחן שונה מדרישת הפתאומיות, באשר גם תקלה פתאומית יכול ותתרחש שלא בסמיכות זמן לנסיעה או למהלך הנסיעה. ודוק: התיקון או הטיפול עצמו לא חייב להתבצע בסמיכות זמן לתקלה הפתאומית. כך לדוגמה, החלפת גלגל יכול ותיעשה אף בחלוף מספר שעות לאחר שנתגלה תקר בגלגל, ובלבד שהטיפול נעשה במהלך הנסיעה.
ספק אם המערער עומד במבחן זה, באשר האירוע לא התרחש בסמוך או במהלך פעולת הנסיעה של המשאית ממנה נשמט המטען. כפי שנאמר לעיל לגבי מבחן הפתאומיות, התאונה אירעה לאחר שהמערער הגיע לצומת על מנת להעמיס את המטען שנשמט ממשאיתו של נתנאל אחיו.
ד. לא מדובר בתקלה המצריכה טיפול של איש מקצוע – הכוונה היא לסוג התקלות שסביר שנהג יטפל בהן מבלי להיזקק לסיוע של איש מקצוע, כגון החלפת גלגל, מילוי מים או שמן, החלפת נורה וכיוצא באלה.
מבחן זה מתקיים בענייננו באשר המערער אינו איש מקצוע במובן עליו עמדנו לעיל.
ה. מבחן מהות הטיפול - טיפול דרך הוא טיפול שנועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי שנעשה אגב נסיעה או לצורך המשך הנסיעה, והכוונה לתקלות אשר מתרחשות במהלך הנסיעה ומחייבות את הנהג לתקנן במהלך הנסיעה בכדי שיוכל להמשיך בדרכו (נביל, פסקה 13 לפסק הדין; אנגלרד, בעמ' 139; ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 481 (1996)).
אני נכון להניח כי המונח "טיפול" רחב מהמונח "תיקון" (ע"א 2563/01 ביטון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 14.2.2005)). ברם, כפי שעמדנו בפתח דברינו לעיל, במקרה דנן אין מדובר בטיפול שנועד לאפשר את המשך הנסיעה, שהרי משאיתו של המערער ומשאיתו של האח נתנאל היו תקינות. מהות הטיפול במקרה שבפנינו היא העמסת מטען שנשמט על משאית אחרת, כדי לפנות את הצומת על מנת לאפשר המשך זרימת התנועה.
ו. התיקון התבצע ברכב עצמו או אחד מרכיביו – מבחן זה שנקבע על ידי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי בעניין שביט – ושעליו הסתמך בית משפט קמא בפסק דינו - נזכר בעניין נביל, ואומץ בעניין ספנייב. על פי מבחן זה, על הטיפול או התיקון להתבצע ברכב עצמו. ודוק: הכוונה אינה בהכרח לתיקון מכאני, וגם טיפול במטען הנמצא על הרכב לצורך הסרת סיכון תחבורתי, כמו חיזוק חבל שהתרופף במהלך נסיעה או כמו במקרה שנדון בעניין ספנייב, ייכלל בהגדרת השימוש. זאת, בניגוד לתיקון שנעשה מחוץ לרכב ומבלי קשר אליו כדוגמת הסרת מכשול המוטל בדרך.
במקרה דנן, ענייננו בפינוי מכשול מהצומת, ואין מדובר בטיפול ברכב עצמו או באחד מרכיביו. קשה להלום כי העמסת מטען על משאית אחרת שהגיעה במכוון ובמיוחד לזירה כדי לפנותה ממכשול, מהווה תיקון דרך.
משהזכרנו את עניין שביט, דומני כי בית משפט קמא לא דק פורתא בהסתמכו על פסק דין זה כבסיס למסקנתו לפיה תיקון הדרך בו מדובר בחוק הוא בהכרח תיקון דרך ברכב שהתקלקל. הדגש בפסק דין שביט הוא על ההבחנה בין תיקון דרך ברכב לבין תיקון דרך שלא ברכב כמו הסרת מכשול בדרך, ושלא קשור לרכב דווקא (שם, סעיף 23 לפסק הדין). כשלעצמי, איני משוכנע כי כל מקרה בו נפגע אדם תוך כדי טיפול או תיקון ברכב אחר, שאינו רכבו של הנפגע, לא ייחשב כטיפול דרך, באשר הבחינה אמורה לכאורה להתמקד במהות הפעולה ולא במיהות הרכב, אך אותיר שאלה זו בצריך עיון. מכל מקום, במקרה דנן, די בהבחנה בין טיפול ברכב לבין טיפול בדרך כשלעצמה, אף ללא המבחנים הנוספים עליהם עמדנו לעיל, כדי לסתום סופית את הגולל על האפשרות כי המדובר בטיפול דרך.
15. סיכומו של דבר, שהתאונה שאירעה למערער לא התרחשה במהלך טיפול-דרך או תיקון-דרך. משכך, פטורים אנו מלהידרש לשאלה אם המיעוט של "פריקה וטעינה" גובר בנסיבות אלה על הריבוי של טיפול/תיקון-דרך.
16. למעלה מן הנדרש, ומבלי לקבוע מסמרות, אומר כי איני סבור כי מההלכה שנקבעה ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004) ניתן להסיק בהכרח כי השימוש של פריקה וטעינה היה ניגף בפני השימוש של טיפול-דרך. לעניין זה אפנה לאמור בספרו של אנגלרד, שם נאמר (עמ' 146):
"לבסוף, שאלת היחס בין הריבוי של טיפול או תיקון דרך ברכב לבין המיעוט של טעינתו של מטען או פריקתו. נתאר לעצמנו מקרה, שבו יש צורך לפרוק מטען לשם ביצוע תיקון דרך. מי גובר על מי? אנו סבורים כי, אם המדובר בפעולת פריקה של מטען, המיעוט גובר. כי סוף סוף מה ההבדל בין פריקה בסיום הנסיעה לבין פריקה למטרת תיקון. שתיהן הן, מבחינה עקרונית, למטרות תחבורה, אלא שהמחוקק מצא לנכון להוציא את פעולת הפריקה מתחולת החוק. הוא הדין לגבי טעינה לאחר ביצוע התיקון. גם לגביה חל המיעוט הכללי של טעינת מטען.... אנו גורסים כי טעינה ופריקה של מטען הן במהותן פעולות עצמאיות, ומאחר שהמחוקק ביקש למעט אותן מתחולת החוק, אין לתת משקל יתר למטרה (תיקון דרך של הרכב) למענה הן מבוצעות."
ככל שאנו מקבלים את גישתו של אנגלרד כאמור לעיל, הדברים יפים לעניינו מדרך של קל וחומר, שבמקרה דנן לא מדובר בתיקון ולא מדובר בפריקה וטעינה לצורך תיקון הרכב מושא הטעינה.
17. בשולי הדברים אציין כי המערער טען במהלך הדיון כי ענייננו גם "בהתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו". לטענה זו אין כל קשר לממצא העובדתי שנקבע על ידי בית משפט קמא ולפיו המערער החליק ממשאיתו במהלך הטעינה. מכל מקום, החריג אינו חל כאשר במהלך פריקה או טעינה של הרכב מתרחשת נפילה או הינתקות של חלק מהרכב או של מטענו (ע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח נ' פטקין (לא פורסם, 3.5.2010).
סוף דבר
18. האירוע במהלכו נפגע המערער אינו תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים שכן המערער נפגע במהלך ביצוע פעולה של פריקה וטעינה ולא במהלך תיקון-דרך. משכך, אין בפנינו תחרות בין השימוש של טיפול-דרך לבין השימוש של פריקה וטעינה ולא נדרשנו לקבוע מסמרות בשאלה ידו של איזה שימוש על העליונה. אף לא נדרשנו לשאלה אם התקיים קשר סיבתי-משפטי לתאונה לאור ההגדרה הבסיסית "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
אשר על כן, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין אמליץ לחברי שלא לחייב את המערער בהוצאות.
השופט ע' פוגלמן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
א. מסכים אני - לא בלי התלבטות מסוימת - לחוות דעתו של חברי השופט עמית. אמנם, הגישה החברתית-מוסרית בפרשנות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, על פי תכליתו, שבוטאה ברע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 - על מכונה ניצבת, ותמשיך להנחות את בתי המשפט, ואולם כמובן הכל בגבולות השכל הישר. בפרשת אוסם אומץ, מפי השופט (כתארו אז) ריבלין (פסקה 18 בעמ' 513)
"המודל שלפיו מקום בו ניתן לשייך אירוע אחד לכמה קטגוריות בהגדרת השימוש, כאשר על פי אחת מהן הפעולה מהוה 'שימוש' ועל פי האמרת – לאו, תקום לנפגע זכאות על פי חוק הפיצויים (ובלבד כמובן שמתקיימות יתר הדרישות המנויות בחוק זה)".
ואולם, בענייננו שלנו, כפי שתיאר חברי, לא הגענו לשלב ההתנגשות האפשרית בין הריבוי של טיפול/תיקון דרך בהגדרת השימוש ברכב מנועי בסעיף 1 לחוק, ובין המיעוט של פריקה וטעינה, ועל כן חוששני כי אין המודל האמור מתקיים. חברי העלה על נס את "המשמעות הלשונית והפשוטה", כניסוחו, וגם את "השכל הישר ופשוטו של מקרא". אכן, חוק הפיצויים מגיע לניסוחים מפותלים וקשיי פרשנות שעליהם הוער בדברי השופטים בפרשת אוסם, ובהם השופט ריבלין (פסקה 9 בעמ' 552), שציין כי "חוק הפיצויים" נתפר טלאי על גבי טלאי וחלקיו השונים אינם עולים תמיד בקנה אחד זה עם זה"; והנשיא ברק שציין (פסקה 1, עמ' 565) את
"הקשיים הכרוכים ביישום ההגדרות הקבועות בסעיף 1 לחוק הפיצויים .זוהי אך דוגמה לתקלה אחת מני רבות, תקלות שמקורן בטכניקת הניסוח של ההגדרות בהיעדר שיטתיות וקוהרנטיות ובמגמות הסותרות בתוך החוק".
לא יכולתי שלא להיזכר בניסוח ה"קלאסי" שבסעיף 2 לפקודת הדיג, 1937, שלפיו "דג – פירושו כל חיית מים בין שהיא דג ובין שאינה דג ..."; (אחר שכתבתי זאת ראיתי, כי כבר קדמני השופט (כתארו אז) מ' חשין בע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח פ"ד נו(2) 49, 60 בהביאו ציטוט זה מפקודת הדיג מפי השופטת נאור, ובהוסיפו, מה שגם ציטט חברי, "הנאמר ... כי תאונת דרכים פירושה כל תאונה בין שהיא תאונת דרכים ובין שאינה תאונת דרכים?". אולי יבוא סוף סוף יום ויתעשת המחוקק, כדי לפטור את בתי המשפט מן המצב שבו, כפי שציינתי בעניין אוסם (פסקה א', עמ' 569-568):
"הפסיקה בתחום זה, בכל בתי המשפט לדרגותיהם, לא היתה מביישת את המפלפלים בפרשנות סוגיות תלמודיות מן הקשות ביותר. דא עקא, שאין מדובר בחוק צדדי ואזוטרי שיישומו בא לפני בתי המשפט אחת לשמיטה, אלא בחוק מן הפעילים ביותר בבתי המשפט כולם ..."
הנשיא ברק חתם דבריו שם (עמ' 568) בקריאה למחוקק ליתן דעתו מחדש להגדרת "תאונת דרכים", לכזאת" שתביא צדק, ביטחון וודאות במשפט". לוא יהי.
ב. בנידון דידן עסקינן בפריקה וטעינה כפשוטן; מה שעשה המערער היה לכל הדעות בגדר פריקה וטעינה - העמסה היא טעינה בכל פירוש. על כן פורס הנוסח הממעט של פריקה וטעינה בהגדרת "שימוש ברכב" שבחוק את כנפיו על המקרה.
השאלה שנותרה הייתה איפוא האם המדובר בתיקון או בטיפול דרך, מן החזקות המרבות שבחוק, שאז היה צורך בהכרעה בהתנגשות שבין הנוסח המרבה לעניין זה לבין הנוסח הממעט לעניין פריקה וטעינה. במבט פשוט ברי, כי אין עסקינן ב"תיקון דרך" והשאלה מצטמצמת ל"טיפול דרך", שזכה לייחוד בחוק, והפסיקה התלבטה אף בו בתלי תלים של פרשנות (ראו רע"א 1300/00 הפניקס הישראל נ' כהן (לא פורסם); נזכיר שבפרשת אוסם עמ' 564-563 מוסבר, כי נעילת פתחי מילוי ברכב מחשש פן יישמטו מכסיהם טיפול דרך היא, משנועדה "למנוע את הסיכון התעבורתי, או להקטינו" (דברי השופט ריבלין בפסקה 20, עמ' 564).
ג. שאלתי עצמי האם פינוי צומת ממטען שנשמט לא יתכן שיהא בגדר "טיפול דרך". תחילה סברתי כי טיעון שובה לב עשוי להיות, שטיפול דרך, אשר לשיטת חברי המקובלת עלי הוא "רחב" מהמונח "תיקון", כולל גם מאמץ לפנות צומת שבדרך, כמו בענייננו, למניעת סיכון תחבורתי. ואולם סבורני לאחר העיון, במיוחד מקום שאין ספק כי בפריקה וטעינה עסקינן, כי משבא המחוקק למעט – הן במהותו של תיקון 8 לפקודת הנזיקין שבו סויגו טיפולי הדרך, וראו אנגלרד פיצוי לנפגעי תאונות דרכים (מה' 3, 2005), עמ' 140-139, והן בגישתו הברורה למיעוט פריקה וטעינה - הרכבת ריבוי על כך באופן רחב אינה במקומה, ואין מנוס משימת פדות, קו הבחנה, שמעבר מזה לו יהא זה טיפול דרך ומעבר מזה – לא. ועוד, א' ריבלין (תאונת דרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מה' 3 תש"ס-1999) אומר (עמ' 178):
"אכן נראה כי ראוי להגשים את כוונת המחוקק המשתקפת בתיקון מתשנ"א-1990 כרוחה ואף כלשונה, וליחד דרך זו של שימוש ברכב רק לתיקוני פתע, או טיפולים בלתי צפויים, שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה".
בנידון דידן אין עסקינן בטיפול לשם המשכת הנסיעה, שני כלי הרכב היו תקינים, ושונה הדבר – למשל – מנסיבות פסק הדין אוסם (על שתי פרשיותיו). המחבר ד"ר רון ש' קליינמן (תאונות דרכים שאינן תאונות דרכים, מגמות ובעיות בחוק הפיצויים ובפרשנותן: התאונה המכוונת במקרה מבחן", קרית המשפט ה' (תשס"ד - ה' 2004/5), 375), מציע, בעקבות פסיקה, "שהפרשנות לחוק הפיצויים צריכה להיקבע על פי מדיניות משפטית, ובמרכזה הסיכון התחבורתי" (עמ' 386, וראו גם עמ' 428). הוא מזכיר גם (עמ' 394) את תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים – וזו היתה, כזכור, ממוקדי ההכרעה בפרשת אוסם. ועליה לא יתכן חולק. ואכן הועיל החוק רבות בכיוון זה, לעומת המצב הבלתי אפשרי ששרר לפניו, בו היה צורך להוכיח אחריות בכל תאונה, והמשפטים נמשכו שנים; במלאת לחוק שלושים וחמש שנים, ראוי לומר את מקצת שבחו ושבח יוזמיו. ואולם, האתגר המתמיד הוא קו הפדות, קרי, למה ייקרא "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" ו"שימוש ברכב מנועי", אל מול הסיכון התחבורתי.
ד. נראה, כי מקום שבו עסקינן בטעינה או פריקה כשהרכב עומד, שהמחוקק מיעטן במפורש בהגדרת השימוש ברכב מנועי, על "טיפול הדרך" להיות מובהק ואינהרנטי, כדי שיגבר כל הטעינה והפריקה הממועטת, וענייננו לא הגיע לדרגה זו, שאף אין עסקינן בפריקה וטעינה ברכב אחר! אכן, כדברי פרופ' אנגלרד בספרו הנזכר (עמ' 152) "בעיה חוזרת ונשנית בכל הריבויים שבהגדרה של שימוש ברכב מנועי הוא התיאום עם החזקות הממעטות", ואכן, גם אם נניח כי סיכון תחבורתי מסוים קיים בהקשר לפינוי צומת, עדיין השאלה היא כמה ניתן למתוח את גבולותיו במקרה של טעינה ופריקה, ובמיוחד כשלא היה הטיפול ברכב עצמו, והאירוע התאונתי קרה ברכב אחר. אמנם, כשלעצמי איני בטוח אם היחס בין טיפול דרך ברכב לבין הטעינה והפריקה – שהאחד רובה על ידי המחוקק והאחר מועט – הוא כזה שהמיעוט גובר על הריבוי (כדברי פרופ' אנגלרד שם בעמ' 146, שהביא חברי), ולא אאריך בכך ואזכיר כי השתתפתי בפסק הדין של אוסם. אשר תוצאותו מקובלת עלי מאוד גם כיום. לדידי "לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו (בענייננו, נסיבותיו – א"ר) לקטו" (שמות ט"ז, י"ח).
ה. סוף דבר, דומני כי ה"קרבה" בין המקרה המצער שאירע למערער לבין מסגרת חוק הפיצויים היא רחוקה מדי, מעבר לאותו קו פדות רעיוני. אחזור ואומר כי כך גם מורה – דומני – השכל הישר, שבלעדיו אין; ראו גם רע"א 10721/05 אליהו נ' יונאן (לא פורסם). מצטרף אני, כאמור, לחוות דעת חברי.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
ניתן היום, י"ז בכסלו התשע"א (24.11.2010).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה