ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 3.2.10, בת.פ.ח., שניתן על ידי סגן הנשיא י' צבן והשופטים ח' בן-עמי ו-ר כרמל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ  1683/10

בפני:	כבוד השופט א' א' לוי
	כבוד השופט א' גרוניס
	כבוד השופטת ע' ארבל

המערער:

פלוני

                                          

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                   

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 3.2.10, בת.פ.ח., שניתן על ידי סגן הנשיא י' צבן והשופטים ח' בן-עמי ו-ר כרמל

                                   

תאריך הישיבה:

ח' בכסלו התשע"א

(15.11.10)

בשם המערער:

עו"ד הרמן אריאל

בשם המשיבה: בשם שירות המבחן:

עו"ד אוהד גורדון גב' ברכה וייס

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

         המערער, יליד שנת 1967, הועמד לדין באשמת ביצועם של מעשים מגונים בקטינות. בחודש ינואר 2009 הוא נצמד לקטינה ילידת חודש דצמבר 1998, ליטף את איבר מינה ואחוריה מעל החצאית, והכניס את ידה למכנסיו והניחה על איבר מינו. מעשים דומים ביצע המערער במתלוננת במועד אחר בעת ששהו במטבח של אחד מבתי הכנסת. בחודש אוגוסט 2008 הוא ביצע מעשים מגונים בקטינה ילידת שנת 1996 בעת שהתארח בבית הוריה, ובמועד בלתי ידוע בין השנים 2007 עד 2008 נצמד המערער לקטינה שלישית, עד שזו נמלטה על נפשה.

         המערער הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובעקבות כך דן אותו בית המשפט המחוזי ל-42 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות כל אחת מהקטינות בהן פגע בסכום של 10,000 ש"ח.

         המערער מבקש כי נבטל את רכיב המאסר שבעונש או נפחית אותו מטעמים אלה: בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לחוות דעת של ד"ר וייל שהוגשה מטעם ההגנה, ולהמלצות הטיפוליות הכלולות בה; המערער הוחזק במעצר במשך כחצי שנה, ומששוחרר קיבל טיפול תרופתי שבסיומו נמצא כי לא נשקפת ממנו סכנה לציבור.

         דין הערעור להדחות. בית המשפט המחוזי, בגזר-דין מפורט וממצה, נתן את דעתו לכלל השיקולים הצריכים לעניין, וגם מחוות דעתו של ד"ר וייל ומכתבו של פרופ' רסלר, לא התעלם. ברם, מול אלה ניצבה הערכתם של מומחים לפיה המערער אינו מגלה תובנה של ממש לכוונה המינית שבסיס מעשיו, ועל כן הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת ממנו לטווח ארוך היא בינונית. דברים דומים למד בית המשפט המחוזי מתסקירו של שרות המבחן, היינו, אף שהמערער לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה, הוא התקשה לגלות אמפטיה אמיתית כלפי הנפגעות, והוא תופס את עצמו כקורבן. בנסיבות אלו איננו סבורים כי בעונש גלומה חומרה יתרה, והרי זהו התנאי להתערבותה של ערכאת הערעור.

         נוכח האמור, הערעור נדחה.

         ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע, מיום 13.6.2010, בת.פ. 533/09, שניתן על ידי השופט א' ביתן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
	ע"פ  4688/10
בפני:		כבוד השופט א' א' לוי
		כבוד השופטת ע' ארבל
		כבוד השופט ס' ג'ובראן

המערער:	פלוני
	נ  ג  ד
המשיבה:	מדינת ישראל

                                   

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע, מיום 13.6.2010, בת.פ. 533/09, שניתן על ידי השופט א' ביתן

                                   

תאריך הישיבה:

ד' בכסלו התשע"א

(11.11.10)

בשם המערער:	עו"ד רון מיטל
בשם המשיבה: בשם שירות המבחן לנוער:	עו"ד אבי וסטרמן גב' שלומית מרדר

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

         המתלונן בתיק זה הינו קטין, שבאחד הלילות של חודש יולי 2009 ובתום בילוי במועדון, פגש צעירה אותה הכיר והציע לה כסף כדי לשוב לביתה במונית. המערער שנכח בכך, התרעם באוזני המתלונן, "למה אתה מפריע לי להתחיל עם הבחורה". ניסיונו של המתלונן להסביר כי מדובר בקטינה אותה הוא מכיר מבית הספר לא עזר לו, והמערער ניסה למשוך אותו לתוך הרכב בו ישב. בתגובה, נמלט המתלונן על נפשו, אולם המערער ואחר רדפו אחריו, הדביקוהו ודקרו אותו דקירה עמוקה בחזה שמאל ובירכו.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של חבלה חמורה לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א) לחוק העונשין. בהמשך נדון המערער ל-4 שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.

         בערעור שבפנינו מבקש המערער כי נקל בעונשו, הואיל ולהשקפתו הוא נוטה לחומרה יתרה, סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת, לא ניתן בו משקל לנתוניו האישיים – קטין הזקוק לטיפול שלא חטא בעבר באלימות, שהיה עצור במשך כחודש, ואחר כך היה נתון בתנאי מעצר בית במשך מספר חודשים.

         נקודת המוצא לדיון היא כמובן היותו של המערער, בעת האירוע וגם עתה, קטין, ועל כן ההנחה היא כי "אין זדון רשעתו כזדון רשעתו של מי שמלאו לו שמונה עשרה" (ע"פ 1583/90 מדינת ישראל נ' פלונים, פ"ד מו (5) 94, 99 (2006)). אולם, באותו פסק דין גם נאמר כי בית המשפט מצווה לתת את דעתו אף לנסיבות ביצוע העבירה והרקע לביצועה. על כך הוסיף בית משפט זה ואמר כי "קטינות אינה מעניקה חסינות מפני ענישה ראויה כשהמדובר במי שביצע פשע חמור. הצורך להגן על הציבור מפני עבריינים אלימים חל גם מקום שמבצע הפשע הוא קטין" (ע"פ 5090/99 שמשונוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם (1999); וכן ראו ע"פ 4872/95 מדינת ישראל נ' אילון, לא פורסם (1995). אכן, ע"פ 1583/91 עסק במי שגרם בכוונה למותו של אחר, אולם אף המקרה שבפנינו היה כרוך באלימות חמורה שאך כפסע היה בינה לבין גרימתה של תוצאה קטלנית. אכן, גם במקרים בעלי חומרה רבה מצווה בית המשפט לתת את דעתו לשיקולי שיקום, במיוחד בעניינם של קטינים, אולם מה נעשה ורק לאחרונה החלו המערער והוריו להפנים את הצורך ליטול חלק בטיפולים מסוג זה, שנועדו להפחית את הסכנה מפני עבריינות נמשכת של המערער לאחר שחרורו.

העולה מכל האמור הוא כי לא גילינו שגגה בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. אדרבא, בנסיבות העניין נראה העונש בעינינו מאוזן ומידתי. לפיכך, הערעור נדחה, והמלצתנו נתונה לגורמי שב"ס, שככל שהמערער יביע רצון ונכונות לכך, הוא ישולב מוקדם ככל הניתן בתהליך טיפולי.

ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010).

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

ערעור ובקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 2.12.2009 בתיק בש"א 1045/09

בבית המשפט העליון

בר"ם  10133/09

עע"ם  10171/09

בפני:	כבוד השופט א' גרוניס
	כבוד השופט א' רובינשטיין
	כבוד השופט ח' מלצר

המבקשת בבר"ם 10133/09 והמערערת בעע"ם 10171/09:

מדינת ישראל - משרד הפנים

                    

                                                    נ  ג  ד

המשיבים בבר"ם 10133/09 ובעע"ם 10171/09:	1. גריס סלים אעמיה
	2. רמזי גריס אעמיה
	3. רמי גריס אעמיה
	4. ראאד גריס אעמיה

	ערעור ובקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 2.12.2009 בתיק בש"א 1045/09 שניתן על ידי כבוד הנשיאה מוסיה ארד
תאריך הישיבה:	י' בחשון התשע"א (18.10.10)

בשם המבקשת בבר"ם 10133/09 והמערערת בעע"ם 10171/09:

עו"ד יוכי גנסין עו"ד ליאורה וייס-בנסקי

בשם המשיבים בבר"ם 10133/09 ובעע"ם 10171/09:

עו"ד אהרון גבע

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.      בפנינו ערעור ובקשת רשות ערעור שהם ההליכים האחרונים עד כה בסדרה ארוכה של הליכים משפטיים בהם טוענים המשיבים כי יש להכיר בהם כבעלי מעמד של תושבות קבע בישראל.

2.      ביסודם של ההליכים עומדת הטענה כי משיב 1, אביהם של משיבים 4-2, התגורר בתחומה של ירושלים שעה שנערך מפקד האוכלוסין במזרח העיר בשנת 1967. לא נפרט את שלל ההליכים שהתנהלו ונזכיר, גם זאת בקיצור נמרץ, אך את האחרונים. ביום 20.7.06 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את עתירתם של המשיבים. המשיבים הגישו ערעור לבית משפט זה (עע"מ 6909/06). בהחלטה מיום 6.4.09 נקבע, כי ראיות נוספות שביקשו המשיבים להגיש יובאו בפני הערכאה הראשונה על מנת שתחליט "האם פסק הדין עומד על כנו או שיש לשנותו". הערעור נותר תלוי בבית משפט זה. משהעניין חזר לבית משפט קמא נתבקשה עמדתה של המדינה לגבי הראיות הנוספות. במשך מספר חודשים לא הגישה המדינה את עמדתה. ביום 25.10.09 ניתן על ידי בית המשפט לעניינים מניהליים פסק דין נוסף, בלא שהובאה בפניו עמדת המדינה בשל מחדלה, בו החליט לקבל את העתירה (להלן – פסק הדין השני). משמעות פסק הדין הייתה, כמובן, שפסק הדין הקודם בוטל.

3.      המדינה הגישה בקשה לערכאה הראשונה לביטולו של פסק הדין השני. הבקשה נדחתה ביום 2.12.09. המשיבים, שזכו בעתירתם כאמור בפסק הדין השני, עתרו למחיקת ערעורם שנותר תלוי, שהרי בעקבות זכייתם בערכאה הדיונית לא היה בו עוד צורך. הערעור נמחק ביום 3.12.09. בקשה שהגישה המדינה לביטול מחיקתו של הערעור נדחתה ביום 1.4.10. עוד קודם לכן, בימים 18.12.09 ו-20.12.09, הגישה המדינה בקשת רשות וערעור נוסף לבית משפט זה. הבקשה הופנתה נגד ההחלטה מיום 2.12.09 לדחות את בקשת הביטול של פסק הדין השני ואילו הערעור הוגש נגד פסק הדין השני.

4.      לאחר שבחנו את כלל החומר הגענו לכלל מסקנה כי יש לבטל את פסק דינו השני של בית המשפט לעניינים מינהליים. אין ספק, כי התנהלותה של המדינה לקתה, במיוחד באי התייחסות לראיות הנוספות, כאשר ההליך הוחזר לבית משפט קמא. כלומר, אין להלין על כך שהערכאה דלמטה נתנה את פסק הדין השני בלא שעמדתה של המדינה הובאה בפניה. עם זאת, נוכח שלל הראיות שהובאו, כולל הראיות הנוספות, אין זה ברור שהתוצאה המתחייבת הייתה הכרה במעמדם של המשיבים. נראה לנו, כי הדרך הנכונה שיש ללכת בה היא להחזיר את העניין כולו לרשות המינהלית כדי שתקיים בחינה מחודשת של כל חומר הראיות, כולל כמובן הראיות הנוספות. על המשיבים לפנות איפוא בבקשה חדשה תוך 30 ימים למשרד הפנים לה יצרפו את כל החומר הרלוונטי. אם משרד הפנים יכיר במעמדם של המשיבים כתושבי קבע יגיע העניין ממילא לסיומו. היה ובקשתם תידחה יוכלו הם לעתור בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. לעת הזו ייוותר מעמדם של המשיבים כפי שנקבע בהחלטה בבית משפט זה מיום 25.2.10 (שניתנה על ידי השופט נ' הנדל), היינו כבעלי אשרה מסוג א/5. מעמד זה ייוותר בעינו עד 45 ימים לאחר שמשרד הפנים יקבל החלטה חדשה (אם מדובר בהחלטה לדחות הבקשה ובהנחה שהמשיבים יגישו כאמור בקשה חדשה תוך 30 ימים מהמצאתו של פסק דין זה).

5.      הערעור מתקבל איפוא, בקשת רשות הערעור נדונה כאילו הוגש ערעור ופסק הדין מבוטל, הכל בהתאם לאמור לעיל. עם זאת, החיוב בשכר טרחה שהושת בבית משפט קמא על המדינה ייוותר בעינו. לא ייעשה צו להוצאות בערכאתנו.

         ניתן היום, ב' בכסלו התשע"א (17.11.2010).

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט